תעתועים במדבר – מסע אופניים במדבר תאר בהודו

נערה בג'ודפור
השתתפו: חזי יצחק,

 אילן וייסברג

תאריך: 18-28.3.2010

לסרטון וידאו של הבחורה שרה.
נוף אופייני למדבר תאר

אגדה הודית עתיקה  מיחסת את היווצרות מדבר תאר לרמה, אחד הגיבורים המיתיים של האפוס ההודי העתיק ראמאיאנה. רמה רצה להציל את אשתו סיטה שהוחזקה באי סרילנקה ע"י השד ראוונה. כדי לחצות את הים דרך ראמה את קשתו ועמד לירות חץ פלאי שאמור היה ליבש את הים, אך אל הים סאגרה התחנן וביקש מראמא לא לירות את החץ והבטיח לו בתמורה מעבר חופשי. ראמה הסכים, אך טען שמכיוון שהקשת דרוכה החץ חייב להיירות והוא בקש מאל הים יעד חלופי. סאגרה הציע לו לירות את החץ צפונה שם ישנו ים ובו דרקונים השותים את מימיו. ראמה הסכים וירה את החץ, שיבש את הים בצפון וגרם ליצירת מדבר תאר המכונה גם "מרוואר" – ארץ המוות. באגדה זו, יש בכל זאת גרעין של אמת, שכן בעידן  היורה לפני כ-150 מיליון שנים, מדבר תאר היה מכוסה בים ואת זאת ניתן להסיק על פי שרידי מאובנים שנתגלו בו. מדבר תאר משתרע בצפון מערב הודו ובמזרח אפגניסטן על פני שטח של כ-200,000 קמ"ר הוא הקצה המזרחי של רצועת המדבריות הסובטרופיים של חצי הכדור הצפוני, או למעשה הקצה המזרחי של הסהרה (גם הנגב שלנו שיך לרצועת המדבריות הזו). 

רוכבים במדבר תאר

יצאנו, שני רוכבי אופניים   לרכוב ולגלות מה צופן בחובו המדבר ההודי, במרחב שבין העיר ביקאנר במזרח לעיר הזהובה ג'איסלמאר במערב. ליוו אותנו, מדריך טיולים הודי מביקאנר בשם פרקש, טבח בשם סיטראם ונהג בשם מולארם.  הנסיעה מדלהי, בה נחתנו לביקאנר הייתה ארוכה ומייגעת, וכבר בה למדנו  שבסוף חודש מרץ, מגיעות הטמפרטורות בצהרים ל-40 מעלות, באזור זה של מדבר תאר. כמו כן, נוכחנו לדעת שהצוות שלנו לא ממש מכיר את הדרך ועשה טעויות גסות בניווט  ופעם אחת אף נאלצנו לתקן אותם כדי שחס וחלילה לא נמשיך עם הכביש לכיוון פקיסטן.  קווינו שאת האזור המדברי אליו פנינו היו מועדות,  הם מכירים טוב יותר. לאחר התארגנות קצרה יצאנו  לסיור בעיר ביקאנר שאוכלוסייתה מונה כמיליון תושבים אך כמו רב הערים ברג'אסטאן היא לוקה בתשתיות לקויות. הביוב זורם בתעלות פתוחות, הפרות מהלכות בכל מקום, ברב הבתים אין מים זורמים, לכלוך וצחנה שולטים בכל.  הפרות הקדושות משום שההינדים מאמינים שהפרה היא הסמל החי של אמא-אדמה ושל השפע שהיא מעניקה לאנושות. יש האומרים שזהו אחד הדברים המאחדים את ההינדואיזם לגווניו.

נערה באחד הכפרים

 אבל, כנראה שזה לא מטריד את ההודים הממשיכים לחיות באנדרולומסיה של העיר. ברחובות התנועה סואנת, ועיקר התעבורה מתנהלת באמצעות ריקשות שהן אופנועים עם מרכב שבו מקום לשלושה נוסעים רגילים או למספר אינסופי של הודים. הנסיעה בריקשות הללו, בתוך הזרם הגועש של הולכי רגל, רוכבי אופניים, ריקשות ופרות, דורשת מיומנות גדולה של הנהג. הרבה פעמים, עצמתי את העיניים במהלך הנסיעה כי הייתי בטוח שאנו הולכים להתנגש, אבל להפתעתי יצאנו בשלום. בכלל, כולם צופרים לכולם, ונראה שמחיר המכונית או המשאית תלוי בעיקר באיכות הצופר. הנהיגה בכבישי רג'אסטאן היא מסמרת שיער, בשל  העקיפות והתעלולים שהנהגים מבצעים על הכביש ובשל האיכות הגרועה של הכבישים. אך, הפלא ופלא, כמעט ולא ראינו תאונות ונראה שעניין זה לא טורד במיוחד את ההודים.  יש להם, גם מנהג מוזר להדליק אורות רק שנעשה חושך מלא, וכך בשעות הדמדומים הם נוהגים ללא אורות, דבר שמגדיל עוד יותר את הסכנה, וכאשר הם כבר מדליקים את האורות, הם מדליקים אורות גבוהים שמסנוורים  את הנהגים שממול.

 ברחובות, ניתן לראות גם עגלות בעלות שני גלגלים הרתומות לגמלים. מעניין, שההודים השכילו להפוך את הגמל לבהמת משא המסוגלת לגרור עגלה, עם משקל שיכול להגיע למספר טונות. לא ראיתי עגלות כאלו, במדבריות אחרים בהם ביקרתי. על רקע הדלות והכאוס של העיר, בולט ארמון המהרג'ה שנקרא ג'ונאגר (Junagarh fort). זהו ארמון גדול שנבנה בשנים 1587-1593 וכולל מוזיאון שבו מוצגים לראווה כלי הנשק של המהרג'ות שחיו כאן. הפאר והעושר ניכרים בכל, והם  עומדים בניגוד עצום לחיים הדלים של רב ההודים. המהרג'ות חיו חיי פאר,  והיו להם עשרות נשים, ואת יומם הם בילו בנעימים ובעישון אופיום. כמעט בכל עיר ברג'אסטאן יש ארמון או מצודה מהתקופה שבה שליטים בלעדיים הצליחו לצבור כח ועושר בלתי נתפשים.

נשים הודיות במקדש בקארני מאטה

מביקאנר נסענו לאחד המקדשים המוזרים ביותר של ההינדים- מקדש קארני מאטה בעיירה דשנוק (Deshnok) המפורסם כמקדש העכברושים. קארני מאטה הייתה קדושה מקומית, שע"פ האגדה גרמה לכך שהמתים הפכו לעכברושים, שעליהם אין למלך השאול שליטה ולכן הם יוכלו להמשיך בגלגול הנשמות.  קשה לתאר את הסלידה שאחזה בי, כאשר  התהלכנו יחפים על מרצפות המקדש, שמכל חור יוצאים עכברושים מאוסים, שזכו כאן ליחס של מלכים. במספר מקומות הונחו קערות גדולות של חלב, המבקרים פזרו להם פתיתים והעכברושים הסתובבו באין מפריע בכל פינה. קשה להבין איך היצור הנתעב הזה, הפך לחיית מחמד ובן טיפוחים. המקומיים בטוחים שהעכברושים אינם עוזבים את תחומי המקדש- אשרי המאמין...

בית בוץ באחד הכפרים לאורך המסע

את מסע הרכיבה התחלנו בכפר קטן  לקראת הערב, רכבנו לאור פנסים  כ- 24 ק"מ והתמקמנו לשינה על ראש דיונת חול יפה.  מדבר תאר, הוא המדבר המיושב בצפיפות יחסית גדולה כ-80 נפש לקמ"ר, בממוצע כל 7 ק"מ יש כפר קטן. התושבים הם ברובם הינדים, אך יש מספר כפרים של מוסלמים.  חלק מן הבתים בנוי מלבני בוץ והקירות מאוירים בצורות גיאומטריות יפות.   מחוץ לכפרים, יש בקתות עגולות שהגג המחודד  בנוי משיחים וענפים המונחים על פני מעגלים קונצנטריים הבנויים מענפים גמישים.  בקתות אלו הזכירו לי את הבקתות של בני שבט הדוגון במאלי.

עץ הקג'רי

הדבר שמאד הפתיע אותי שזהו מדבר יחסית ירוק- כלומר מכוסה בצמחים ואף בעצים בעיקר עצי שיטה ופתילת המדבר (תפוח סדום) אך בעיקר בעץ שנקרא קג'רי (Prosopis cineraria). זהו עץ שצומח גם על פני הדיונות ושורשיו העמוקים יכולים להגיע לעומק של עד 30 מטר.   ענפיו משמשים לבנייה וחומר בעירה, עליו כמאכל לצאן וגמלים ופירותיו אף למאכל אדם.   בשל שימושיו אלו ובשל כושר עמידותו בבצורות, המקומיים מעריצים את העץ ובעיקר הוא נושא להערצה ע"י בני שבט הבישוני המתגוררים באזור העיר ג'ודפור. הם מספרים  על 363 איש שנרצחו ב-1731 כאשר הגנו בגופם על העצים מפני כריתה ע"י אחד המושלים שחמד את העצים לבנייה.   עצים אלו, יוצרים מתחתם צל שבתוכו מצאנו מפלט משמש הצהריים הקופחת. המדבר הוא שטוח ברובו וגובהו ההמוצע הוא 260 מטר מעל פני הים.  ניכר שהממשלה ההודית השקיעה משאבים רבים בתמיכה בכפרים אלו, כנראה בשל הקרבה לגבול עם פקיסטן. רשת הדרכים בין הכפרים שופרה ע"י בניית מצע קשה המונח על גבי החול ובכפרים רבים נחפרו בארות מים. כמו כן, מים מגיעים בצינורות מתעלת אינדירה גנדי שהיא מעין פרויקט "המוביל הארצי, של ההודים.  מים אלו מאפשרים את קיומם   של חלקות מעובדות רבות ובעיקר של חיטה. הנוף של מדבר תאר הוא חד גוני ורב הדיונות בו הן דיונות  מיוצבות, למעט מספר אזורים בו הדיונות חשופות מצומח ופעילות ואליהם מגיעים רב התיירים המחפשים נופים דמויי סהרה.  

בשוק בביקנאר

הרכיבה לאורך דרכי העפר כוללת גם קטעים חוליים יותר שמחייבים גם הליכה ברגל. הרכיבה בחול דורשת מאמץ רב וכאשר החום עולה היא מתישה ומיגעת, משום צריך לשמור על מומנטום. למדנו שכבר בשלהי מרץ, החום בשעות הצהריים הוא בלתי נסבל ולכן השתדלנו לנוח במקום מוצל בין 11 ל-4 אחה"צ. בשעות אלו הטמפרטורות זינקו ל-40 מעלות ואף יותר – בצחוק אמרנו שהמבערים פועלים.  בכלל, שעות החסד הם שעות הלילה בהם נשבר החום היוקד של היום ורוח קרירה נושבת  שמפיחה בגוף כוחות מחודשים. המעבר ברכיבה דרך הכפרים היה מעניין, ומידי פעם עצרנו בחנות המקומית לשתות בקבוק משקה קר כדי לצנן את הגוף הלוהט. בכל עצירה כזו, הפכנו מיד למוקד התעניינות של בני הכפר שהתקהלו מסביבנו ובקשו לנסות את האופניים. ברור היה שתיירים אינם פוקדים כמעט את הכפרים הללו. גילינו גם שהם מעריצים את מדינת ישראל שנחשבת עיניהם כמעצמה גדולה וחזקה. זה היה די משמח להיווכח  שיש עדיין מקומות בעולם שניתן להגיד ללא חשש שאתה מישראל. 

 על רקע הנוף החד-גוני של מדבר תאר בולטות התלבושות הססגוניות של התושבים המקומיים ובעיקר הנשים. הללו לבושות בגלימות ובסארי בשלל צבעים זרחניים, כתום, אדום ירק וורוד. יחד עם הצעיפים שלראשן, הן צובעות את המדבר בצבעים עזים. אין ספק, בזכותם מדבר תאר הוא בין המדבריות צבעוניים ביותר בעולם.  גולת הכותרת של המסע הוא המפגשים שהיו לנו עם המקומיים.  הללו, לא ראו מעודם רוכבי אופני הרים והתפעלו מן האופניים  ובייחוד מידיות ההילוכים ומהצמיגים המנופחים. הם לא הרפו מאיתנו, ובכל כפר היינו מעין מוצג מעולם אחר, כל ילדי הכפר התקהלו סביבנו ועקבו בעניין רב אחר כל תנועה שלנו.  לעיתים הם אף הציקו לנו כך שמיהרנו לעזוב את הכפר. 

לכפר אודניה הגענו לעת ערב, אחר יום רכיבה שבו אני כמעט התייבשתי. בסמוך למקדש המקומי, ישבו מספר גברים חבושים בטורבאנים כתומים ופניהם עטורים בשפמים אדירים. הם לגמו תה (צ'אי) בכוסות אלומיניום. התה ההודי הוא על בסיס חלב ומעורבב עם גינג'ר והל, הוא המשקה הלאומי של ההודים ואין ארוחה שלא נפתחת בלגימת תה. התיישבנו לידם  והם כיבדו אותנו בתה ואף בקוביות אופיום. הסתבר שהכפריים כאן  משתמשים באופן תדיר באופיום שמגיע מפקיסטן הסמוכה. הם סיפרו לנו שהערב הם מתכננים לנגן ולשיר במשך הלילה.  אנחנו התמקמנו לשינה בפאתי הכפר, ולאחר ארוחת הערב שבדרך כלל כללה אורז, וירקות מבושלים ברוטב קארי וצ'ילי וצ'פאטי שהוא הלחם ההודי, חזרנו לכפר שקולות שירה בקעו ממנו.  בחצר אחד הבתים, ישבו כ-15 גברים מסביב לשולחן ובו קטורת ואגוז קוקוס ובמרכז, גבר צעיר שנגן בסיטאר ושהיה גם הזמר הראשי.
נגן סיטאר

ביקשנו רשות להצטרף והם מיד פינו לנו מקום של כבוד ליד המעגל. הזקנים ישבו בשורה הראשונה, והצעירים יותר במעגל השני. הילדים שירתו את המבוגרים ומידי פעם הגישו להם תה ומים לשתייה. במעגל הרחוק יותר היו הנשים.  הם נגנו ושרו שיר אחר שיר בשפה שלא הבנו, אך האווירה המיסטית  עשתה שלה,  והצלילים הנוגים נמוגו אל חשכת הליל. בסוף כל שיר שנמשך מספר דקות הם דיקלמו מספר משפטים שלא הבנו. כך ישבנו לידם במשך כשעה ופרשנו לישון.  בבוקר התעוררנו ושוב שמענו קולות שירה, חזרנו ולהפתעתנו הרבה, הם היו עדיין באותו מצב והמשיכו לנגן ולשיר, כאלו זה עתה התחילו את הערב. לא זיהיתי אצלם סימני עייפות, אולי תודות לאופיום שהשתמשו בו במשך הלילה. מה היה נושא השירים לא ידעתי, אך ראיתי איך הילדים הצעירים מתבוננים במבוגרים ושותים בצמא את דבריהם, ואיך המורשת עוברת לדור הבא. בתוך הבתים ישבו הנשים שנראה היה שהם מרוצות מכל הקרנבל והן אפשרו לי לצלם אותן ללא כל בעיה.

לאורך כל המסע ביקשנו מפרקש להתארח בלילה אצל משפחה מקומית ואכן היום הזה הגיע.  הגענו לכפר קטן שבו בתי בוץ יפים ומאוירים וביקשנו רשות לנוח באחד המבנים למשך שעות הצהרים החמות. זו הייתה טעות גדולה. נכנסו למבנה שבו חדר אחד שסגור משלושת צדדיו ופתוח בצד הפונה לרחוב. עד  מהרה הגיעו כל ילדי הכפר לחזות בחייזרים. לאחר ארוחת הצהריים, ניסינו לשכב ולנוח, אך זה היה קשה מאד. הילדים לא הפסיקו להציק וגם מספר מבוגרים נכנסו לחדר והתחילו לנהל שיחה עם הצוות שלנו. בייחוד בלט גבר בעל פנים חמורות סבר, שענה לשם מנור. הלה רדה בכולם והתחיל לנהל שיחה עם הצוות שלנו בצעקות. הוא היה עצבני ולא היה ברור לנו למה. מאוחר יותר הבנו שפרקש סגר אצלו אירוח בכפר סמוך תמורת תשלום של 2000 רופי, סכום עתק במושגים של הודו. מנור יצא וחזר מספר פעמים וכל פעם הפריע את מנוחתנו בצעקות והדבר התחיל להדאיג, גם שאר המקומיים לא פסקו לנעוץ בנו מבטים. לבסוף נשברנו ולפני שהחום הכבד תם, נטשנו את הכפר והמשכנו לרכוב. עדיף היה לסבול בחום מאשר את הנודניקים המקומיים. המשכנו לעבר הכפר סאנקרה שבו היינו אמורים להתארח.

הגענו לכפר באור אחרון ושוב הפכנו למרכז העניינים. כל המי ומי, באו לראות אותנו ועל החגיגה ניצח מנור. לאחר מקלחת מג'ריקן, הוזמנו ע"י מנור לחצר אחד הבתים לארוחת הערב. הושבנו אחר כבוד ליד שולחן נמוך ומסביבנו חבורת הודים וביניהם נגן סיטר צעיר ומחונן שניגן בלהקה מקצועית ואף הופיע איתה בפסטיבל בסידני שבאוסטרליה. אל השולחן הוגשה ארוחה הודית מפוארת והחבורה החלה לנגן ולשיר כדי להנעים את הסעודה. מסביב עמדו נערים וילדים ולטשו בנו עיניים בזמן שאנו אוכלים. לשמאלי, ישב גבר משופם שהחל להיכנס לטראנס מהמוזיקה. אכלנו כאשר  מנור הוא המלצר הראשי, ומדי פעם הצטרפנו במחיאות כפיים למוזיקה.  הרגשנו לרגע קט כמו מהרג'ה. האווירה התחממה והחב'רה התחילו לרקוד. הבעיה עם ההודים האלו  שקשה להבין אותם,  הלהיטות שלהם יכולה להשתנות במהירות להטרדה. מאחורינו עמדו הנשים והילדות שנהנו גם הם מההופעה. זו הייתה ארוחת ערב שמחה ומוזרה. לבסוף קמנו והודינו למארחים ופרשנו לכיוון המיטות שם הבנו שפרקש "חטף" מכות מהמקומיים. הוא שתה בירה ואלכוהול כנראה עישן גם אופיום ונגע באחת הנשים- מעשה שלא יעשה בכפרים הללו, שיכול היה  גם לעלות לו בחייו. ניסינו לישון, אך החבר'ה שהיו מבושמים אילצו אותנו לרקוד.  לבסוף ביקשנו שיניחו לנו ויאפשרו לנו לישון. המוזיקה והשירה נמשכו כמובן  עד הבוקר. רצינו לעזוב את בית המשוגעים הזה מה שיותר מהר. מנור עוד ניסה לבקש מאיתנו מתנה, אך אנו סירבנו. די היה בכסף הרב ששילמנו להם בעבור המסיבה הלילית הזו.  עלינו על האופניים, והשארנו את הכפר מאחורינו בדרך אל ג'יאסלמאר.

לגבי ההודים, התיירים הם מעין בנק מהלך והם מגייסים את כל תושייתם בניסיונות לחלץ מהם כסף. כך, לאורך כל המסע מצאנו את עצמנו נאלצים להתמודד עם אינפורמציה חלקית ומוטעית, במיקוח מתמיד איתם על מחירים מופקעים. מבחינתם מדובר בהישרדות וכל האמצעים כשרים. הם ניסו תמיד לכוון את  מהלך העניינים,  כך שיוכלו להפיק מהם תועלת כספית במינימום השקעה של עבודה. זהו חלק מתעתועי מדבר תאר. הבנו שכל מידע שאנו מקבלים מהם, יש לבדוק היטב ולא להאמין לכל דבר שהם אומרים. במשך הזמן למדנו להתמודד עם התנהגות זו ולהצליב מידע ממספר מקורות.

מוכרת בובות בג'אסלמאר

ג'איסלמאר התפתחה בשל מיקומה על דרך שיירות שחצתה את מדבר תאר לכיוון פקיסטן. המצודה העתיקה של העיר מתרוממת אל על, מעל המישורים החד גוניים שמסביב כמו באגדות. במצודה מלונות ובתים של תושבים מקומיים. התיירות התפתחה מאד בשנים האחרונות.  זהו בסיס יציאה לטיולי ספארי גמלים לדיונות הפעילות של מדבר תאר.

העיר העתיקה מרשימה מאד, אך שוב חזרנו אל הפרות המשוטטות ואל ריח הביוב הזורם ברחובות, המעורב בריחות קטורת ובריחות קארי וכורכום. בליל של ריחות שרק בהודו ניתן למצוא כמותו. בתי המלון ממוקמים ממש מעל החומה הגבוהה של המצודה שבלילה מוארת באור יקרות.  לרגע,  נדמה לך שאתה נמצא בתוך סיפורי אלף לילה ולילה.

פורים בג'אסלמאר

אנחנו בחרנו להמשיך לכיוון הדיונות שליד הכפר Khuri. הגענו לתחתית הדיונות בנסיעה מג'איסלמר לפנות ערב והתמקמנו במחנה קטן למרגלות דיונה גדולה. לאורך הדרך חלפנו על פני חוות של טורבינות רוח גדולות. זהו האזור עם הרוחות החזקות ביותר בכל מדבר תאר והממשלה ההודית מעוניינת מאד לקדם פרויקטים של אנרגיה חלופית.

 במבט ראשון, הדיונות היו די מאכזבות, אך בבוקר יצאנו לסיור רגלי וגילינו שאזור הדיונות הפעילות הוא די גדול ויפה. אמנם, לא כמו בסהרה, אך הקווים  המעוגלים של הדיונות והמדרונות התלולים בהחלט יפים. המשכנו ברכיבה על כביש צר המחבר את הכפר Khuri  לכפר Sam. במספר מקומות, החול כיסה את הכביש ואיים לבלוע אותו. היינו בלב המדבר רוכבים במישורים הנרחבים, ומנצלים את דקות החסד לפני חום הצהריים הכבד.  אחר הפסקת צהריים המשכנו ל-Sam  , ושם עצרנו בחנות קטנה ולתימהונם של המקומיים שתיתי ברצף 5 בקבוקי לימונדה קרים (כ-2 ליטר). אין כמו "לשתות משהו קר בלב מדבר" כמו שכתב מאיר אריאל.

ג'ודפור - העיר הכחולה

פרקש התעקש שבדרך חזרה לדלהי, נבקר בעיר הכחולה ג'ודפור. וכך לאחר נסיעה ארוכה ומתישה דרך המדבר הגענו לפנות ערב לג'ודפור שאוכלוסייתה מונה מעל למיליון נפש.  לחצות את מרכז העיר בנהיגה זו ממש התאבדות. זרם בלתי פוסק של ריקשות, אופניים מכוניות, צפירות ושוב הפרות שמהלכות בניחותא בכבישים, נוברות באשפה ואוכלות אפילו קרטונים- כאוס במיטבו. העיר העתיקה היא מבוך של סימטאות ורב הבתים אכן צבועים בכחול ומקנים לעיר את התואר "העיר הכחולה".  העיר העתיקה שוכנת למרגלות המבצר העצום והנישא מראנגהאר Mehrangarh – ארמון המהרג'ות  החולש על כל העיר. הביקור  בו מלמד על העושר  העצום של השליטים הדומים. חדרים שקירותיהם מצופים בזהב, חלונות עם ויטראזי'ם צבעוניים, מלאכת מחשבת ארכיטקטונית. באחד האולמות תצוגה של האפיריונים שבהם נשאו את המהרג'ות. באחד הציורים נראה אחד המהרג'ות יושב על כסא המלכות ומעשן אופיום ועשר נשים מפזזות מסביבו. מה שנגע לליבי במיוחד הוא לוח אבן בכניסה לארמון ועליו הוטבעו כפות ידיים של נשים. נשים אלו היו נשותיהם של המהרג'ות שנקברו חיות יחד בעליהן לאות של נאמנות,  כאשר הללו נהרגו במלחמות הרבות שלהם. מנהג אכזרי זה הוצא אל מחוץ לחוק בהודו המודרנית.

אל דלהי חזרנו בנסיעה לילית  ברכבת במחלקה הראשונה, ספונים בתוך קרון נוח ומנותקים מהעולם החיצוני ומהקרונות הרגילים שבהם דחוסים לעייפה פשוטי העם. זוהי הודו, בליל של ניגודים, ריחות קטורת המתערבבים בריחות ביוב ותבלינים, אנשים החיים על הגבול ושליטי עבר שחיו בפאר מדהים,  צופרי מכוניות וצלילי סיטאר ושירה אל תוך הלילה, ערים סואנות ושקט המדבר - הודו תמשיך לתעתע בתייר ותבלבל את חושיו ממסד ועד הטפחות.

אישה באודניה
לוגיסטיקה

ניתן לארגן את הטיול באמצעות Prakash Rajpurohit  שמתגורר בביקאנר.

הוא יכול לארגן ספארי גמלים וטיולים בכל ראג'אסטן. כמו כן, יש לו guest house

נחמד בבית ומשפחה נחמדה.

פרטים נוספים באתר שלו: http://www.thardesertsafari.com/

 

טיסות: טיסות זולות לדלהי ניתן למצוא דרך התעופה הירדנית ודרך חברת התעופה, "אוזבקסיטן אייר" שעימה טסנו דרך טשקנט. אנחנו שלימנו  830$ עבור כרטיס הטיסה, אך ניתן להוזיל את מחיר הכרטיס אם רוכשים אותו מספיק זמן מראש. הטיסה היא יחסית בסדר מלבד הקישור בחזרה שכולל כ-7 שעות המתנה בנמל התעופה של טשקנט.

על האופניים שילמנו רק 120 ₪ לכל כיוון, מחיר זול למדי.

 

ויזה: הכניסה להודו מחייבת הוצאת ויזה שאורכת כשבוע. יש למלא טפסי בקשה ולצרף שתי תמונות פספורט. עלות הויזה היא 220 ₪ ויש להגישה דרך סוכנות נסיעות .

 

עונה מומלצת: אוקטובר עד פברואר, במרץ נעשה חם מידי. ניתן לתאם את הטיול עם שוק הגמלים בפושקר שמתקיים מידי שנה בינואר. יש לברר מראש לגבי התאריך המדויק.

 

מזון: יש להקפיד לשתות רק מים מינרלים ולאכול אוכל מבושל או מטוגן. אין חשש לשתות את התה ההודי שכולל חלב כי הוא מורתח.

 הקפדה על כללים אלו תמנע זיהומים במערכת העיכול.

 

נסיעה ברכבת:  מומלץ לנסוע במחלקה ראשונה. במונחים ישראלים המחיר לא יקר. נסיעה במחלקה ראשונה מג'אסלימאר לדלהי עולה כ- 200 ₪.

 אין חשש לשלוח את האופנים כמטען ברכבת. על אף הבלגן, זה עובד.

 

ספרות:

השתמשנו במדריך Rough Guide  לראג'סטאן 2009  ובמדריך Lonely Planet  לאזור ראג'סטאן.

שני הספרים כתובים באנגלית. המידע על מדבר תאר בשני המדריכים הוא לא  גדול. לדעתי הספר של Lonely Planet עדיף.